הרחבה למשל

הרחבה

משל לחם חיטים

* דרגת בהמה ודרגת אדם

* טעמים ובירורים

* התכללות
* חיסרון 

קליפ לחם
(ערוץ "לחם חיטים")

 

הקדמת סִפְרָא דצניעותא

"משל לאדם, שדירתו הייתה בין ההרים, ולא ידע יושבי עיר. זָרע חיטים, ואכל החיטים כמו שהם. יום אחד בא לעיר. הגישו לו לחם טוב. אמר אותו האדם, זה לְמה? אמרו לו, זהו לחם לאכול. אכל, והיה טעים מאוד לחיכו. אמר, וממה נעשה זה? אמרו לו, מחיטים. אח"כ הגישו לו עוגות בלולות בשמן. טעם מהם, אמר, ואלו ממה נעשו? אמרו לו, מחיטים. אח"כ הגישו לו מאכלי מלכים הנילושים בשמן ובדבש. אמר, ואלו ממה נעשו? אמרו לו מחיטים. אמר, ודאי אני בעל כל אלו, כי אני אוכל העיקר של כל אלו, שהוא חיטה. ומשום דעה זו, לא למד איך לעשות כל אלו המטעמים, ולא ידע ממעדני העולם, ונאבדו ממנו. כך מי שאוחז כלל החכמה, ואינו יודע בכל העידונים המענגים היוצאים מהכלל ההוא." 

"זאת אומרת שלא רוצה להתעסק בתיקונים, אלא יש בו רצון לקבל, אבל אז הכל בא ברצון לקבל, אבל לעבד אותו לצורות המיוחדות, כדי שיוכל להנות מהן, זה לא, אלא משתמש בו בדרגת בהמה, חיטים, זה מאכל הבהמה, וזה מספיק לו, הוא לא רוצה לעלות לדרגת האדם." (הרב מיכאל לייטמן, 22.02.12)

האדם נעלם תחת הסוס
(ערוץ "דרגת אדם")

* * * * *

סיפור עם מוסר השׂכל על חמור כפרי

למה כתוב, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו"? 

למה לא זורעים ברינה? למה אני צריך להיות כל הזמן בדמעה?

הזריעה תמיד נעשית בדמעה, כי אנחנו משקיעים כוחות רבים ומרגישים חיסרון לא מסופק. מה זה זריעה בעבודה הפנימית? אני לוקח מחרשה ומתחיל לחרוש על עצמי בעזרת חמור או שור. ואם אין לי חמור או שור, אז אני קושר את המחרשה לבני ביתי, כדי שהם יסחבו את המחרשה ויעשו תלם באדמה, כלומר ברצון שלי.

על ידי הרצון שלהם לחיות הם עושים בי חריץ, בלב שלי. בחריץ הזה אני צריך לזרוע זרעים. אבל אני רוצה לאכול אותם! אני לא מבין לשם מה להכניס אותם לאדמה, זה לגמרי לא טבעי. אם מישהו היה מסתכל על זה מהצד, אז היה צועק: "רגע, למה אתה זורק את זה לתוך האדמה, בוא נאפה מזה לחמנייה!". אבל ההתנהגות שלי היא מאוד מוזרה: אני מכניס את זה לתוך האדמה, ועוד משקה את זה במים כדי שזה יירקב. אני מחכה עד שיהיה ריקבון, מהגרעינים האלה, שבהם הייתי יכול להאכיל את עצמי. אני דומה לאיזה משוגע.

ואחר כך מופיעים ניצנים, גבעול. אני מחכה הרבה זמן עד שהגבעולים עם הזרעים יבשילו. כל ההתנהגות שלי נראית לגמרי לא הגיונית. אבל "אין חכם כבעל ניסיון" ואני מבין שבצורה כזאת מגיעים ללחם.

אבל האם בכל מקרה מובטח לי ש"ברינה יקצורו"? אין איזה שהן טעויות בדרך?

אם אתה טועה, אז לא יהיה מה לקצור והכול יאבד, ואם לא תטעה, אז הם יצמחו. אם אתה יודע איך להשתמש בצורה נכונה בכל חוקי הבריאה, אז אתה מגיע לרינה וקצירה ואוכל את כל הפירות. אבל זה רק בתנאי שאתה לא כזה נאיבי כמו אותו כָּפְרִי שאוכל גרעינים גולמיים ולא מעובדים כמו החמור שלו. בספר "ספרא דצניעותא" מסופר סיפור על כפרי פשוט, שאף פעם לא יצא מהכפר שלו. אבל פעם אחת הוא בא לעיר וראה שמוכרים שם כל מיני לחמים, לחמניות טעימות ועוגיות. הוא התפלא ושאל: מאיפה בא כזה פלא? אז ענו לו, שזה מגרעיני החיטה שאותם הוא גידל ושלח לעיר.

אבל הוא לא ידע את כל זה, מפני שהיה "חמור", בדיוק כמו החמור שלו. כי "עיר" זה נקרא שאנחנו מחוברים יחד, ואז אנחנו מצליחים לאפות כאלה מאכלים, כזה לחם טעים. וכל עוד אתה לבד, אז אתה תחייה בדרגת החמור. כל ההתקדמות אפשרית רק דרך חיבור בין בני האדם, שזו הדרגה הראשונה, הנמוכה ביותר בתיקון הכלי השבור, בתיקון השבירה של הנשמה.

* * * * *

חי מדבר יחד באדם
(ערוץ "דרגת אדם")

* * * * *

אדם שמתפתח בצורה הרוחנית

"דרגת הבהמה זה שהכול על מנת לקבל לטובת עצמה, שהיא רואה את עצמה כעיגול הפנימי של כל המציאות וכל המציאות בשבילה, זו הבהמה. ודרגת האדם שרואה את עצמו מחוצה לו, מחוץ לעיגול שלו, מהאינטרס שלו, כי הוא רוצה להיות אדם, "להידמות לבורא". 

אז או יש לך את זה או יש לך את זה, תחליט. אנחנו לא מדברים על הגוף שלנו, אנחנו מדברים על הרצונות בלבד. בדומם, צומח, חי, מדבר, אנחנו מדברים על הרצונות. ולא יכול להיות לך ברצון אחד גם זה וגם זה." (הרב מיכאל לייטמן 10.04.16)

* * * * *

קרבן מנחה

"ונפש כי תקריב קרבן מנחה ליהוה סלת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה." (תורה, ספר "ויקרא", פרשת "ויקרא", פרק ב', פסוק א').

לחם וקרבן מנחה, מסמלים את המזון של האדם. על זה מדובר באחד החלקים החשובים של ספר הזוהר, "ספרא דצניעותא".

ספר, נקרא גילוי, וספר נסתר מסמל גילוי של הסוד.

הרבה לפני דרווין בספר הזוהר ואצל האר"י נאמר, שההתפתחות נעשית ברצף מדרגות דומם, צומח וחי לדרגת אדם. ובאמת, בתהליך האבולוציה האדם נוצר מהקוף.

קודם כל, האדם נבדל מהבהמה בצריכת האוכל. על זה מדובר בתורה. גרעיני חיטה, זה מאכל בהמה, נניח של חמור. כי האגו שלנו בדרך כלל מזוהה עם חמור שסוחב על עצמו משא ומושך אותו קדימה.

אם אנחנו רוצים לעלות מדרגת חי, אז גרעינים אינם מתאימים למאכל שלנו. אנחנו צריכים לנקות אותם מהקליפה ולפזר את הקליפה באוויר. הפעולה הזאת מסמלת את מה שקורה בעולם הרוחני עם הרצונות שלנו.

ואחר כך את הגרעינים הנקיים שנשארו צריך לטחון באבני הרחיים, את הקמח שהתקבל צריך לערבב עם מים, להוסיף מלח ושאר המרכיבים ולאפות. בהמה אינה מסוגלת לבצע את התהליך הזה, אלא רק האדם. ואז האדם מקבל את המאכל העיקרי שלו, לחם.

כל זה מסמל העברה של הרצון האגואיסטי לרצון אלטרואיסטי, כאשר האדם טוחן את כל האגו שלו, עושה ממנו קמח ומערבב עם מים.

מים, זו תכונת השפעה וחסד ("בינה"). גרעינים, זו תכונת קבלה (אגו). אחרי הניפוי והטחינה שלהם אנחנו מוסיפים להם מים, מערבבים ואופים לחם, כלומר הופכים את הרצונות האגואיסטיים שלנו שנמצאים בדרגת חי, לרצונות אלטרואיסטיים בעזרת תכונת ה"בינה". רק אז כל אחד מאיתנו הופך להיות אדם.

כלומר, מי שאוכל לחם כבר נמצא בדרגת אדם. ואת הדרגה הזאת של הרצון שלו האדם צריך כביכול להביא לקרבן.

אבל בעצם זה לא קרבן, אלא התקרבות לתכונת הבורא, לתכונה של השפעה ואהבה חלוטה, כי "קרבן" בא מהמילה (קרוב).

* * * * *

לחם טעים מדגנים מלאים

בזכות ההתכללות ההדדית של כל התכונות, "מלכות", מתוך נקודה קטנה שחורה הופכת למבנה שלם ("פרצוף") הבנוי מעשר ספירות, בונה יחסים עם כל תשע התכונות שקודמות לה.

לפני השבירה, תשע (ט') הספירות הראשונות ו"מלכות" היו קיימות בנפרד אחת מהשנייה, לא היו מקושרות בתכונותיהן. ככל שהנברא היה מסוגל לדחות את האור - הוא עשה זאת, וכמה שהיה יכול להשפיע - באותה המידה השפיע. אבל הוא לא התערבב בתכונות של האור.

ולאחר השבירה, הנברא התערבב עם התכונות של האור, התחיל להרגיש אותן. אני מרגיש שהאור משפיע עליי בצורות שונות, ואני רוצה להנות מזה בצורות שונות.

זה מזכיר את הסיפור מתוך ספר הזוהר על איכר שמעולם לא יצא מתוך הכפר שלו. פעם הוא הגיע לעיר וראה בחנות סוגים שונים של דברי מאפה: לחמניות, קרואסונים, בגטים, פיתות, עוגות ועוגיות. ופתאום, הוא מגלה להפתעתו שכל הדברים הטעימים האלה מכינים מחיטים. הוא אומר: "כיצד זה יתכן, הרי אני מגדל ומספק לכם את החיטים האלה!", וענו לו: "נכון, אבל אנחנו יודעים מה לעשות איתם!" הוא אוכל גרעיני חיטה, כמו חמור, ובעיר אופים מהם מאפים שונים.

כלומר, היסוד של החיטה הזאת שייך לאיכר, אבל עכשיו עליו להכיר ולהתכלל מכל המוצרים האלה שאפשר להכין מהחיטה. כיצד הוא יכול לדעת זאת? הם (המוצרים) שייכים כבר לדרגת ה"אדם", הוא מקבל אותם מתוך תשע הספירות הראשונות, מהאור.

מסתבר, שלפני השבירה "מלכות" לא הייתה מבדילה שום דבר באור וראתה רק אור פשוט שממלא את כל המציאות, לפתע היא מגלה שיש בו המון גוונים שונים. כמו במחשב, שיש בו קרוב ל-17 מיליון צבעים.

"מלכות" מתחילה להבדיל שקיימות ט' ספירות דהשפעה שמהן אפשר להנות. אך היא שבורה! קודם היא לא הרגישה זאת. זאת אומרת שהן נכללו בה.

אף על פי שהיא התקלקלה ונתפסה בצורה אגואיסטית בט' הספירות הללו, אבל יש לה הבחנות של התכונות הללו. היא עולה את כל תשע הספירות הללו ונכללת בתוך כל אחת מהן, כרצון להנות ממנה. אני רוצה להנות מספירה אחת, שנייה, שלישית - מכל ט' הספירות! כל זה מתרחש בזכות ההתכללות ההדדית.

* * * * *

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

יש את החומר, למשל בצק, חמר או שיש, ויש את מה שעושים ממנו. ב"ספרא דצניעותא" מובאת דוגמא של איכר שמגיע לעיר ומתפלא לראות בשוק לחמניות, רוגלאך, עוגיות, ושאר מוצרים שנעשים מאותו הקמח שהוא מייצר.

בצורה כזאת, לפי מהלך ההתפתחות, המגע עם האור העליון מוליד כל מיני צורות, אבל החומר שמקבל אותן נשאר ללא שינוי, וזהו הרצון לקבל. ולכן, על הרצון עצמו אנחנו אף פעם לא עושים שום צמצומים. אנחנו בכלל לא עושים איתו שום דבר, הפעולות שלנו הן רק כלפי הצורות.

היום יש לרצון שלנו צורה אגואיסטית, שמכוונת נגד מטרת הבריאה. ולכן אנחנו צריכים לבצע את הצמצום דווקא על הצורה הזאת ולא על הרצון. כי רק כך הוא יקבל צורה חדשה ונכונה, ונוכל להשתמש בו לפי ראות עינינו.

וישנה בעיה נוספת: אנחנו צריכים להסכים עם זה שאנחנו מקבלים צורות רעות ומקולקלות. נאמר: "יצר לב האדם רע מנעוריו". הבורא, מצידו, ברא את היצר הרע, ואנחנו צריכים לדרוש את ההתקדמות לטוב.

בדרך הזאת אנחנו צריכים לגלות איפוק גדול, להיות סובלניים כלפי כל אותן הצורות שבאמצעותן מתבצע התיקון. חלק מהן אפילו גרועות יותר מהקודמות, אבל זה לא אומר שום דבר.

חוסר הסבלנות, ההתפרצויות, הרגשות השליליים, השנאה – יכולים לגלות לנו בדרך אל המטרה דברים שלא נתקלנו בהם בעבר. בעל הסולם מביא כדוגמא פרי, שתוך כדי תהליך הבשלתו עובר דרך שלבים שמנוגדים למצבו הסופי. הוא נעשה חמוץ יותר, מר יותר, מושך פחות, ורק בשלב האחרון הוא מתחיל לקבל את צורתו הסופית. חודש לפני הבשלתו אפשר לקבל ממנו הרעלה. כשם שהחושך נעשה סמיך במיוחד לפני עלות השחר.

לכן אנחנו צריכים להתייחס בסבלנות רבה לצורות הביניים, מפני שהן משרתות את טובת ההתפתחות, על אף שהן בעצמן נראות איום ונורא. אנחנו מעריכים את האדם לפי המאמצים שלו, לפי היגיעה שהוא משקיע, עד כמה שהוא מסוגל. העיקר שהוא לא יזיק ולא יקנטר, ובקשר לכל השאר אנחנו יכולים להמתין.

כל הלימוד שלנו, כל ההתקדמות שלנו, כל ההבנה וההרגשה, אינה מתגלה בחומר, אלא רק בצורות שלו. דווקא עליהן אנחנו לומדים כל הזמן. הרצון בכלל לא חשוב. אני מסתכל על הצורות ועל ההבדלים ביניהן.

הצורות האלה מגיעות אלינו מהבורא, מהאור, אך הן יכולות להתגלות בנו כחיוביות או כשליליות. אנחנו נמצאים בין שני ניגודים: מלאך החיים ומלאך המוות. שני המלאכים האלה הם תשע הספירות הראשונות, ואילו חומר הרצון שלנו הוא המלכות. את הצורות החיוביות אנחנו מקבלים מהם מתוך רצון, ואת השליליות מתוך הצורך, וכך אנחנו מתקדמים.

אי אפשר שיהיה כאן אחד ללא השני. כל צורה צריכה להיות כלולה משני הכוחות שפועלים על החומר הניטרלי של הרצון לקבל, כלומר, משני שינויים מנוגדים שמשפיעים על הנתון.

הרצון נברא כ"יש מאין", ואת כל מה שיש בו, את כל מה שעובר עליו, אנחנו לומדים מתוך העיקרון של השכלה צורתית, של הכרת הצורות שבאות מהבורא, מהאור. אנחנו אף פעם לא לומדים ולא חוקרים את האור עצמו, אלא רק את הצורות של האור על החומר, על הרצון. כמו שאנחנו לא מרגישים את החשמל את עצמו, אלא את התופעות שנובעות ממנו, שאותן ניתן למדוד ולחקור.

בסופו של דבר, אנחנו אף פעם לא משיגים את התופעה עצמה, וגם לא יודעים מהו הרצון לקבל בפני עצמו. אנחנו משיגים רק את התגובות שלו על האור, ובכך לומדים את השפעת האור על הרצון, כשאנחנו מסיקים את האחד מתוך השני.

משל ונמשל
(ערוץ "לחם חיטים")

* * * * *

נקודת הבירור
(ערוץ "דרגת אדם")